מאת ד"ר עמית עקירוב

 

מנתונים שפורסמו בכתב העת New England Journal of Medicine עולה כי במתבגרים עם השמנה, שילוב Liraglutide במינון 3.0 מ"ג (סאקסנדה) עם שינוי אורחות חיים הוביל לירידה גדולה יותר משמעותית במדד סטיות תקן של מדד מסת הגוף, בהשוואה למתן פלסבו עם שינוי אורחות חיים.

 

ברקע למחקר מסבירים החוקרים כי השמנה הינה מחלה כרונית עם אפשרויות טיפול מוגבלות בילדים ובבני נוער. במחקר האקראי, כפל-סמיות, שארך 56 שבועות טיפול ו-26 שבועות מעקב, נכללו מתבגרים בגילאי 12-18 שנים עם השמנה ותגובה לא-מספקת לשינוי אורח חיים בלבד. המשתתפים חולקו באקראי לטיפול בסאקסנדה או פלסבו, אשר ניתנו בזריקה תת-עורית כל יום, בשילוב עם אורח חיים בריא. תוצא הסיום העיקרי היה השינוי מתחילת המחקר במדד סטיית תקן של מדד מסת הגוף לאחר 56 שבועות.

 

המחקר כלל 125 משתתפים אשר טופלו בסאקסנדה ו-126 משתתפים בקבוצת הפלסבו. הטיפול בסאקסנדה היה עדיף על פלסבו בכל הנוגע לשינוי במדד סטיית תקן של מדד מסת הגוף מתחילת המחקר עד לאחר 56 שבועות (הבדל משוער של 0.22-, p=0.002). ירידה של לפחות 5% במדד מסת הגוף תועדה ב-51 מבין 113 משתתפים בקבוצת ההתערבות וב-20 מבין 105 משתתפים בקבוצת הפלסבו (שיעור של 43.3% לעומת 18.7%) וירידה של לפחות 10% במדד מסת הגוף תועדה ב-33 ו-9 משתתפים, בהתאמה (שיעור משוער של 26.1% לעומת 8.1%).

 

ירידה גדולה יותר במדד מסת הגוף תועדה עם סאקסנדה לעומת פלסבו (הבדל משוער של 4.64- נקודות אחוז) ומשקל הגוף (הבדל משוער של 4.50- ק"ג ו-5.01- נקודות אחוז).

 

לאחר הפסקת הטיפול, עליה גדולה יותר במדד סטיית התקן של מדד מסת הגוף תועדה עם סאקסנדה, בהשוואה לפלסבו (הבדל משוער של 0.15, רווח בר-סמך 95% של 0.07-0.23).

 

שיעור גבוה יותר של מטופלים בתרופה הפעילה, בהשוואה לטיפול-דמה, דיווחו על אירועים חריגים גסטרואינטסטינלים (64.8% לעומת 36.5%, בהתאמה) ואירועים חריגים שהובילו להפסקת הטיפול התרופתי (10.4% לעומת 0%, בהתאמה).

 

אירועים חריגים חמורים תועדו בחלק קטן מהמשתתפים בכל קבוצה (2.4% מהמטופלים בסאקסנדה ו-4.0% מאלו בקבוצת הפלסבו). החוקרים מציינים כי תועד מקרה אובדנות אחד בקבוצת הטיפול הפעיל, אך לא סביר כי האירוע היה קשור לטיפול במחקר.

 

החוקרים מסכמים וכותבים כי ממצאי המחקר תומכים ביעילות ובבטיחות של סאקסנדה לטיפול בהשמנה, בשילוב עם אורח חיים בריא, במתבגרים עם השמנה.

 

N Engl J Med 2020; 382:2117-2128