הסיבה השכיחה ביותר שהורים מביאים את ילדיהם למרפאתי לחוות דעת שנייה היא קומה נמוכה והתלבטות אם לתת לילד הורמון גדילה. לעתים קרובות השיחה נסבה על תופעת המדיקליזציה – התהליך שבו ילד בריא (או מבוגר) מוגדר כפציינט, ומעתה יהיה בהשגחה רפואית, יעבור סדרות של בדיקות ויקבל תרופות. אחת ההנאות בעבודתי היא לאמר למשפחה שהילד נמוך ובריא, אינו זקוק לטפול רפואי ואני ממליץ להפסיק כל מעקב רפואי בעניין זה – אצלי ואצל אנדוקרינולוגים אחרים.
המתמחה הראשון שהגיע אלי מאפריקה השתאה כשראה שרשמתי אבחנה "קומה נמוכה". הוא לא ידע שיש מחלה כזאת. בשנים האחרונות פשטה בין האנדוקרינולוגים לילדים הנטייה לשפץ את גופם של ילדים בריאים ולהפוך אותם ל "בריאים-פלוס" – ילדים ביוניים. במדיקליזציה תכונה כלשהי של הילד, שבעבר לא היתה מוכרת כקשורה לרפואה, מוכרזת כבעיה רפואית ומקבלת אבחנה רפואית. כך הדבר לגבי ילד נמוך משאיפות ההורים או ילדה גבוהת קומה, נערה שמתבגרת לפני הגיל שרצוי לאמה, עצובה או מתקשה להתרכז בלימודים. עצוב או נמוך קומה הפכו לבעיות שפונים אתם לרופא. ומכאן הדרך קצרה להגדרתן של תכונותיו הטבעיות של הילד כסימפטומים של מחלות ולגישה ל"טפל" בהן בעזרת תרופות. גובה, התבגרות, הישגים בלימודים ומצב הרוח היו לענפים רפואיים.
זה מתחיל בשימוש במונחים רפואיים כדי להגדיר בעיות מחיי היומיום. כך למשל הוגדרה במשך שנים רבותות ההומוסקסואליות כבעיה רפואית ו"החולים" נשלחו לטיפול רפואי. וכך קוראים הרופאים ומגדירים כאבחנה "קומה נמוכה מבנית" לילד נמוך קומה שמתבגר לאט. וכשלא מוצאים כלום, הרי זאת "קומה נמוכה אידיופטית". אני עוד זוכר כשחברות התרופות המציאו את האבחנה הזאת למה שפעם קראנו קומה נמוכה נורמלית. זה קרה לא מזמן – בסוף שנות ה80. אבל "נורמלית" קשה להגדיר הוראה לתרופה. או אז, הילד הנמוך לטעם הוריו נשלח לרופא, כך גם הילד עם עודף משקל ו"הפרעת קשב וריכוז" היא ההגדרה הרפואית שניתנת לילד חולמני שמתקשה לשבת בכתה, וכוללת 20 אחוז מהילדים ויותר. וכשיש אבחנה רפואית אז אפשר לטפל בתרופות. חברות התרופות חוגגות ודוחפות את כולנו להמשיך בתהליך המדיקליזציה בשיטות שיווק מתוחכמות.
כחלק מהמדיקליזציה, אנחנו משפצים את ילדינו הבריאים באמצעים ביוטכנולוגים. אנחנו מוכנים לשפץ את גובהם, את יכולתם הקוגניטיבית, את מצב רוחם ואת מעמדם החברתי כדי שיהיו בריאים פלוס. וכשמשפצים את גופם ויכולתם של חלק מהילדים, בד"כ כלל בעלי היכולת הכלכלית וההורים המודעים, האחרים נשארים מאחור, ויהיו זקוקים לשיפוץ גם הם, אך אין ידם משגת והוריהם אינם מודעים. לטווח הארוך אנחנו משנים את הביולוגיה ומייצרים אוכלוסייה בריאה פלוס של ילדים ממשפחות מבוססות שתהיה שונה ביולוגית מילדים ממשפחות רגילות. משופצים אך לא משופרים. אין הוכחה לכך שילד שגבוה ב5 סמ' מגובהו הצפוי יהיה מאושר יותר, איכות חייו טובה יותר, או משהו אחר יותר, בעיקר לאחר שעבר את המכבש הרפואי לאורך זמן ארוך כל כך.
ממדיקליזציה הדרך קצרה לפרמקוליזציה – שימוש בתרופות לילדים בריאים. פעם היו ילדים עצובים, חולמנים ולא מרוכזים או מודאגים. עכשיו כבר לא. מטפלים בהם בחומרים נוגדי דיכאון או נוגדי חרדה. פעם הילדים היו שובבים, וחלקם תעו במחשבותיהם בזמן השיעור. עכשיו הם מקבלים ריטלין, יושבים יפה בשיעור ולא חולמים יותר. המבוגרים בין הקוראים יזכרו שפעם היה בכל כתה ילד נמוך והייתה ילדה שמנמנה, ילד גבוה וילדה שהתחילה להתבגר לפני כולם, ילד מפוזר וילדה עצובה. היום כל אלו פציינטים ויש להם רופאים שרושמים להם תרופות. חלקם יקבלו זריקה בכל יום או בכל שבוע למשך שנים ארוכות רק כי גובהו של הילד אינו תואם את שאיפות ההורים או שההתבגרות לא מתאימה לתכניות האם מתי היא רוצה שהילדה תקבל מחזור. מחקר גרמני הראה שילדים שקיבלו זריקות יומיות במשך שנים פתחו קווים דיכאוניים בעשור השלישי לחייהם. אבל את איכות החיים מודדים עכשיו בסנטימטרים.
הרפואה הייתה למוצר צריכה, כולם מדברים בז'רגון רפואי, וכך גם ברשתות החברתיות ובטלוויזיה. חברות התרופות, שבעבר ניסו למכור מוצרים רפואיים לרופאים, פונות אל הצרכנים, ומוכרות להם עתיד של מבריאים פלוס. והרגולטורים, כרגיל, עוד לא הבחינו בכך ומאפשרים זאת. כמה קלים החיים כשבעיה חברתית מוגדרת כמחלה שאפשר לבדוק אותה אצל הרופא ולטפל בה בתרופות. אתה מתבייש בילדך הנמוך, המפריע בכתה? לך לרופא.
לממסד נוח שאנחנו רואים בכל עניין בעיה רפואית. הטיפול אז נתון בידי הפרט ולא בידי החברה. במקום לטפל במצוקות החברה והמשפחה שגורמות לילד הנמוך להרגיש דחוי, או לילד המוזנח להרגיש עצוב, נגדיר אותו כפציינט ונשלח אותו לרופא. להורים העובדים שעות ארוכות ורואים את ילדיהם בעיקר בסוף השבוע, שבים הביתה מרוגזים בסביבתם המלחיצה, קל יותר לחשוב שהילד מדוכא כי הוא נמוך קומה, או חולמני. אם רק יקבל כמה סנטימטרים נוספים לגובהו או יחלום פחות בשיעור הוא יהיה מאושר והמשפחה תחזור לתפקד. במחקר שנעשה בארה"ב הוכח שילדים נמוכים שהגיעו לאנדוקרינולוג באו ממשפחות שמתפקדות פחות טוב מאשר ילדים נמוכים שלא פנו לרופא – יש גם כאלה.
הילד הבריא, שבמקרה הוא גם נמוך קומה למגינת לבם של הוריו, ושעבר תהליך של מדיקליזציה, נעשה עכשיו פציינט. הוא יקבל זריקה מידי יום במשך שנים. הוא ילך לבדיקת רופא מביכה 4 פעמים בשנה שם ידברו המבוגרים על קומתו הנמוכה בז'רגון רפואי שאינו מבין, ימששו את מבושיו, וישלחו אותו לבדיקות דם ולצלום בכל כמה חודשים. מידי פעם ינסו הרופא וההורים לעודד אותו שהוא בעצם בריא, והטיפול ניתן רק כדי שיגבה קצת. אך הילד אינו תמים. הוא יודע שהוא חולה. הוא מבין שלרופא הולכים חולים, וששם המחלה שלו היא קומה נמוכה – מחלה קשה כל כך שבשבילה צריך לקבל זריקה כל יום. והרי גם לאחר שנים של זריקות, כשהוא גבוה ב5 סמ' מהצפוי לו ללא טיפול, הילד יישאר נמוך (חולה). כך שהוא צפוי להיות חולה כרוני בקומה נמוכה, לתמיד.
כמובן שיש ילדים נמוכים, גבוהים, שמנים, מתבגרים מוקדם או מדוכאים עקב מחלות למיניהן. אלו באמת יכולים להיות סימפטומים של מחלות. חשוב לפנות לרופא ולבקש אבחון. אך לאחר שקבענו שאין מחלה אלא קיימת וריאציה נורמלית, ובתקווה שהרופא אומר זאת למטופליו, זהו הרגע הנכון להיפרד מהרופא ומהרפואה ולחזור לשיטות הישנות של הסתגלות הילד למשנה גופו הטבעי על ידי חינוך הילד והוריו, תזונה טובה, והרבה אהבה. המעקב החצי שנתי עוד לא גרם לאף ילד לגדול, או לשפר את איכות חייו, וכן נדיר שילד שגדל טוב לאורך אחוזון 3 ישנה פתאום את מסלול גדילתו כלפי מטה או למעלה.
אני רואה אושר אצל ילדים והורים כאשר אני מסביר שהילד בריא ואינו זקוק להמשך בדיקות או מעקב רפואי. וגם רופא קשיש כמוני חש רגע של סיפוק למראה ילדה שמחה והוריה המרוצים. הם ואני נחלצנו מהקשר הגורדי של המדיקליזציה. אני קורא לעמיתי לשחרר את הילדים ממעקב לא הכרחי.
